"מקורבן ליוצר" מאת: אבנר שילה וּויקי לפלמן

בגיל 19 אובחנה ויקי כחולת סרטן מסוג אדנו-קרצינומה שלב 4 בשחלות ובחלל הבטן. הרופאים 'נתנו לה' שלושה חודשים, וקראו להורים שלה לבוא בדחיפות לראות אותה לפני שתמות. מאז עברו כ- 41שנה. כיום ויקי אישה בריאה ותוססת, מלאת אנרגיה ואופטימית, העוסקת בטיפול בתנועה ומלמדת במכללה לרפואה משלימה. הדרך לריפוי הייתה מאוד ארוכה. ארבע השנים הראשונות היו אינטנסיביות במיוחד. ויקי קיבלה הרבה טיפולים ברפואה קונבנציונלית. "ידעתי שזה לא יביא לי ריפוי, אבל זה קונה לי זמן". ויקי ניסתה המון שיטות כדי להבריא. עשתה המון דברים. בדקה הרבה אפשרויות. "אני אפילו לא זוכרת את כל מה שניסיתי," היא אומרת בחיוך. ויקי מרגישה שהריפוי שלה ממשיך כל הזמן. "כל זמן שאני חיה". במשך כמה שנים ויקי היתה מטופלת אצל רפי רוזן, שעשה בשנים ההן עבודת גוף-נפש לפי שיטת וילהלם רייך (ביו- אנרגיה).

החיים לפני פרוץ הסרטן

"הייתי צעירה מאוד כשחליתי, בת תשע-עשרה. אבל תשע-עשרה שנים דחסתי ודחסתי פנימה יותר ויותר ויותר". המשפט הזה, שיפורט בהמשך, מלוּוה בתנועת יד של דחיסה מאזור הצוואר כלפי מטה – אל הבטן. עוד לפני שהתגלתה המחלה היו לוויקי סימפטומים גופניים. היא חשבה: 'זה פסיכולוגי...' עד שלא יכלה לעמוד יותר על הרגליים. שנתיים קודם, באוניברסיטה, היה לוויקי חבר בארגנטינה, ארץ הולדתה. היתה ביניהם אהבה גדולה וגם שותפות רעיונית-פוליטית. היא רצתה לחיות איתו. התוכנית הזו לא נראתה להוריה של ויקי, מסיבות שונות. הם לקחו אותה לישראל. ויקי חשבה שהיא נוסעת לשלושה חודשים, וחוזרת להתחתן עם אהובהּ בארגנטינה. "אבל החזיקו אותי בארץ שנה שלמה. חיתנו אותי עם מישהו שלא רציתי"... כשוויקי מספרת על כך, קשה לי לקלוט שהיא מספרת על עצמה. היא נראית לי אישה כל כך חזקה, עצמאית, מלאת חיוּת ובטוחה בעצמה. כיצד ייתכן שהיא נתנה לאחרים, אפילו להוריה, לשלוט בגורלה עד כדי כך? להוביל אותה לארץ אחרת, להינשא לאיש ללא אהבה? ולחיות חיים שלא היא בחרה בהם? ויקי נכנסה למצב פסיבי. "במשך שנה התבכיינתי על מה שאיבדתי." זה היה מספיק בשביל לבנות סרטן סופני.

ויקי עושה אבחנה מעניינת בין בכי להתבכיינות. הבכי יוצר פורקן רגשי ומאפשר שינוי. ההתבכיינות רק דוחסת יותר ויותר מרירות פנימה, ומקבעת את המצב. "לפעמים אני שוכחת, ואני חוזרת להתבכיין..." הכנות של ויקי נוגעת ללבי ומעוררת בי הזדהות. האם זו הסיבה שאנו מספרים שוב ושוב את סיפור מחלותינו והבראתנו? בתקופה ההיא ויקי הרגישה מאוד כלואה – ממש לכודה. זה היה מאוד לא טוב בשבילה. כמו אינדיאנים שכשמכניסים אותם לכלא – הם מתים. עומק הקשר של ויקי לאינדיאנים יתברר יותר בהמשך… תקופה ארוכה ישבה ויקי בכיסא גלגלים. נתנה לאחרים להוביל אותה, בכל המובנים. היא האמינה ש"הם" (הרופאים, הורים, המטפלים) יבריאו אותה. שנה שלמה קיבלה כימותרפיה. בשנה השנייה אמרה: אי אפשר לחיות ככה. כל המשפחה שלה, וגם הרופאים, שיקרו לה בקשר למחלתה. נתנו לה אבחנות שקרית. לא סיפרו לה שהיא חולת סרטן. יום אחד ישבה ויקי במספרה, מתחת למייבש השיער, וקראה בעיתון נשים מאמר על הרופאה שלה. היה כתוב שם שהיא הרופאה הטובה ביותר לסרטן במזרח התיכון. כך הבינה שהיא חולת סרטן. ויקי חזרה הביתה ושאלה את ההורים שלה: "זה נכון שאני חולת סרטן? למה לא סיפרתם לי"!? באותו יום עזבה את בית ההורים. כעבור זמן קצר עזבה גם את בעלה הראשון. ויקי רואה בעזיבת בית ההורים והגירושין חלק מתהליך ההבראה שלה. 

כשוויקי מספרת על כך חשוב לה לא להשמיץ את הוריה. היא לא רוצה שיישמע כאילו הם ה"רעים" בסיפור. הסיפור הזה הוא על ויקי, על הפיכתה מאישה מובלת בכיסא גלגלים למובילה את עצמה, עומדת על רגליה וחיה את חייה. אחר כך פגשה את לאונרדו, בעלה השני והנוכחי. לאונרדו הוא מוזיקאי שכבר אז התעניין בדרכי ריפוי לא קונבנציונליות. כבר 15שנים הם יחד. לאונרדו ידע מההתחלה שוויקי חולת סרטן. ויקי לא ידעתי שהוא יודע. "הוא הדריך אותי בדרך ההבראה ופתח לי דלתות לעולמות שלא הכרתי." אחד ה"עולמות" הלא-מוּכרים היה רפי רוזן. רוזן היה מטפל וחוקר שהלך בעקבות וילהלם רייך בגישת 'ביו-אנרגיה'. בהדרכתו התחילה ויקי לעבור מסע אל הרגשות שבתוך הגוף. "קילוף שכבות של טראומה, פתיחת עצב, כעס ותסכול." ויקי חיפשה דרכים להביע את רגשותיה. היא חשבה על ריקוד, אך למרבה הצער היא לא יכלה לרקוד עדיין – היא ישבה בכיסא גלגלים. ויקי שאלה את הרופאה שלה אם היא תוכל לרקוד. הרופאה הציעה לה להתחיל בנגינה על פסנתר. היא אכן למדה לנגן בפסנתר, ומאוחר יותר, כאשר היא התחזקה יותר, התחילה לרקוד. על הקשר בין הריקוד, הרגשות והריפוי כתבה ויקי, שנים רבות אחר כך, במאמרה: "מתח והרפיה הם המרכיבים הבסיסיים בהמשכיות הדינמית. קיים קשר קרוב כל כך בין תנועת השרירים לבין היחס הנפשי, שלא רק שהיחס הנפשי מתקשר עם מצב השרירים אלא שכל תנועה של מתח והרפיה מעוררת יחס ספציפי… כל רגש מתבטא בתנוחת הגוף וכל הבעה רגשית קשורה לשינויים אופייניים בתנוחת הגוף".

מושגים אלה הם תרומה נוספת לרעיון שרואה קשר הדוק בין גוף נוקשה ולא גמיש לבין נוקשות באישיות, וככל שגדֵלה הנוקשות של הגוף, גדֵלה גם הנוקשות של האישיות, וזו נקודה שיוצרת או מחמירה מצבים מסוימים שהביאו את האדם לחלות בסרטן ולהיכנס למעגל שלילי של הרס עצמי. כאן, התרפיה בריקוד יכולה לספק טכניקות ושיטות מאוד יעילות כדי להתחיל תהליך שיכוון את החולה בסרטן לקבלה עצמית, להחלמה ובסופו של דבר, לבריאות." בנוסף, הלכה ויקי להמון מְרפאים ומטפלים בשיטות שונות. בין השאר עשתה דיאטות טבעוניות מוזרות לתקופות קצרות וארוכות. "שמונה חודשים אכלתי רק מלפפונים ותפוחים..." קבוצה של חברים טובים שליוו את ויקי באותה תקופה הצטרפה אליה להרפתקאות הטבעוניות, והעניקה לה תמיכה רגשית והומוריסטית. ההתייעצות עם מטפלים רבים ומגוונים העלתה על פני השטח את בעיית הסתירות. ויקי מספרת על כך בהומור אופייני: "בשלב מסוים הייתי בטיפול אצל שישה או שבעה מטפלים ורופאים שונים. כל אחד מהם אמר לי: "תעשי מה שאני אומר לך, אחרת תמותי"! כמובן שלא יכולתי לעשות מה שכולם אמרו לי, כי הדרכים שלהם היו סותרות"... בעקבות התופעה הזו הגיעה ויקי למסקנה שהיא, ורק היא, יכולה לקבוע מה טוב בשבילה ומה ירפא אותה. על כך כתבה ויקי במאמרה: "אם כן, מה שעלינו לעשות זה לא להילחם רק מבחוץ ובכך להזין את החלק הפסיכולוגי החלש שגורם לאדם להרגיש ש"אין לו מה לעשות", ולכן אחרים (הרופא, אלוהים) יפתרו לו את הבעיה. אנו צריכים לתרום בצורה הוליסטית לחיזוק ולהזנה של החלק החזק, היצירתי והבריא שכל אדם מכיל בתוכו ושמאפשר לו להתרפא וגם לשנות את התפתחות המחלה: הוא יעבור ממצב של קורבן למצב של יוצר (יוצר הבריאות או החולי, האיזון או אי-האיזון בחייו.) כחלק מתפיסה זו, ועם התחזקותה הפנימית, החלה ויקי לסרב לחלק מן הטיפולים הרפואיים שהוצעו לה. הרופאים נדהמו מגישתה זו. כאשר ביקשה מהם להכין סיכום מפורט של מחלתה והטיפול בה, הם טרחו לפרט ולהדגיש כל סירוב שלה לכימותרפיה או לטיפול רפואי אחר.

שנות האקסטזה והגשמת החלומות
שלוש שנים חלפו. ויקי התחזקה, קמה מכיסא הגלגלים, הפיזי והמנטלי. הטיפולים הכימותרפיים לא היו נחוצים עוד. השלב הבא בתהליך ההבראה של ויקי הגיע. שלב הגשמת החלומות. ויקי מתארת שלב זה כ"שבע שנות האקסטזה". את השנים הללו התחילה ויקי בנסיעה ללימודי מחול בלונדון. "ריקוד היה אחת התשוקות הכי חזקות בחיי, שלא יכולתי ליישם עד אז." החוויה של מעבר מכיסא הגלגלים לאולם הריקודים היתה מהממת. "לא יכולתי לעזוב את הסטודיו. אחרי שעות הלימודים, כששאר התלמידים הלכו לבלות בלונדון, נשארתי לי בסטודיו ורקדתי לבד!" משם נסעה ויקי לארצות הברית, שם פגשה אנשים שמהם הבינה לראשונה כמה מיוחד הוא סיפור הבראתה. ויקי הרגישה שהיא "רוכבת על הגל של החיים" או, בדימוי אחר, "יושבת בלימוזינה שלוקחת אותי לאן שאני צריכה." אך ארצות הברית לא היתה היעד העיקרי של נסיעתה. ויקי היתה חדורה בדחף עז להגיע אל האינדיאנים החיים ביערות העד של האמזונס בברזיל. 

עם האינדיאנים באמזונס
המשאלה של ויקי לא היתה פשוטה להגשמה. למעשה, היא נראתה בלתי אפשרית. לכל מקום שוויקי הגיעה אליו בדרך, נאמר לה שאי אפשר להמשיך. אבל היא המשיכה בכל זאת. תחילת המסע אל האמזונס היתה בצפון ברזיל, במשרדי עמותה המגִנה על האינדיאנים. כבר שם נאמר לוויקי שאסור לה להגיע לאינדיאנים. בכל זאת נמצא האיש שיוביל אותה אליהם. המסע כלל טיסה במטוס קטן ורעוע אל האמזונס, משם נסיעה ארוכה בג'יפ, וכשלג'יפ לא היה לאן להתקדם התחיל המסע הרגלי – מרחק עצום בתוך היער. "לפנינו הלך איש עם מצ'טה – סכין גדולה – ופתח את הדרך. בלעדיו אי אפשר ללכת ביער." ויקי הגיעה אל האינדיאנים. מיד כשהגיעה עוררה את סקרנותם. הם התחילו להריח אותה. ויקי החליטה לעשות כמוהם ורחרחה אותם חזרה. כך נוצר האמון הראשוני. מישהו מהמבקרים שימש כמתורגמן. ויקי למדה כמה מילים בסיסיות ונשארה עם האינדיאנים. חודשיים שהתה ויקי לבדה בחברתם. רוב היום היו הנשים עם עצמן, עוסקות בעבודות שונות. בחברת הנשים בלבד היו כל הנשים, כולל ויקי, עירומות לחלוטין. כאשר נפגשו עם הגברים הן לבשו בגדים. ניכר בהן שמישהו זר לימד אותן שיש ללבוש בגדים בחברת גברים. הן לא הבינו למה, ולא התביישו כלל בגופן. הנשים האינדיאניות, וּויקי ביניהן, הלכו אל הנהר להכין כלים. הן השתמשו באדמה הבוצית במקום. ויקי הכינה כלי ושאלה אם זה טוב. "כן, זה טוב"!" ענו לה. ויקי שאלה שוב. מורכבוּת התקשורת המערבית גרמה לה להרגיש חוסר אמון כלפי התשובה שקיבלה. אך האינדיאנים היו פשוטים יותר, ישירים יותר. אצלם "טוב" זה טוב. יום אחד הכינה ויקי פרצוף אנושי פשוט מן החֵּמר שאספה. הנשים שאיתה התייחסו לפרצוף כאל יצור חי. הן השתעשעו איתו, שיחקו וצחקו במשך שעות רבות. ויקי למדה מהם את חוכמת הפשטות והקִרבה אל הטבע. פשטות התקשורת הבין- אישית והשׂפה, פשטות העבודות, היכולת לצחוק וליהנות מדברים פשוטים. האהבה של ויקי לאנשים ונשים אלו ניכרת בה עד היום. תקופת החיים שחייתה איתם משפיעה עליה עד היום. 

לאחר חודש וחצי חלתה ויקי במלריה, היה לה חום גבוה מאוד. ויקי ידעה שהיא חייבת לצאת משם כדי להבריא ולחיות, אבל לא לה היתה כל דרך לצאת. על הדרך הפלאית שלה החוצה מן היערות מספרת ויקי: "יום אחד אמרתי: 'היום אני חייבת לצאת מכאן!' פתאום הופיע האיש עם הסכין. הלכתי אחריו כמה קילומטרים כשהוא פותח את הדרך עם הסכין. הגעתי לאפיסת כוחות, ואז עבר במקום איש עם חמור. הובילו אותי על החמור למקום שבו, פעם בשלושה ימים, עובר אוטובוס. עם האוטובוס הגעתי לעיירה שכוחת אל, ומשם (לאחר הרפתקאות רבות) הגעתי לריו דה ז'נרו, שם טיפלו בי היטב ונרפאתי מהמלריה."

סגירת מעגל
לאחר ההבראה מהמלריה הבינה ויקי שעליה לחזור לארגנטינה, למקום שבו חייתה כאשר התגלתה מחלתה, ארבע שנים קודם. כאשר ויקי הגיעה לשם כולם נדהמו. הם היו בטוחים שהיא כבר מתה מזמן. כך היתה לה הזדמנות ללמד רופאים אונקולוגים ופסיכיאטרים על הקשר בין גוף, נפש, וריפוי הוליסטי. האנשים הפשוטים יותר במקום המציאו לה כינוי: "האישה שיצאה מתוך האדמה". לאחר סגירת המעגל הזה, חזרה ויקי לארץ והתחילה ללמוד טיפול בתנועה ) .(Dance Therapyכמטפלת, היא עובדת הרבה בתנועה ובמגע, ומשתמשת הרבה באינטואיציה וב'פרה-חושים', מוּדעות קולקטיבית ותהודה נשימתית. כאשר היא מטפלת, היא מתחברת למטופל במגע ובתנועה, ונכנסת למצב של רִיק מחשבתי – מין מרחב נקי, שאין בו ציפיות או מחשבות רגילות. בתוך מרחב זה נוצרת אפשרות למחשבה עמוקה יותר, לקבלת מידע גבוה, עמוק ואישי יותר. מידע זה מתקבל מתוך חיבור אישי שהוא מעֵּבר לזמן ולחלל, מקום שאין בו הגדרה ואין לו כרונולוגיה. המקום שבו נוצרים החלומות. אז נוצר ה'הדהוד הנשימתי'. ויקי מרגישה שהיא מקבלת מידע על המטופל, והיא מעבירה את המידע הזה בלי לדעת האם ואיך הוא רלוונטי למטופל. ויקי רואה את עבודתה כמטפלת כהמשך של תהליך ההבראה שלה, וכנובעת מתוך ההבראה שלה. "זה תורם להתפתחות שלי ושל אחרים, ז iהתפתחות של תהליך ההבראה שלי, ההבראה שלי הייתה תהליך מאוד עמוק שאִפשר לי לגדול ולהתפתח ולעזור לאחרים".

"זה היה שווה הרבה פחות אם זה היה רק תהליך ההבראה שלי."

דמיון מודרך

אנו עושים שימוש בדמיון באופן יום-יומי. בדמיון מודרך אנו לומדים להשתמש בדמיון לתועלתנו. בדרך זו מאפשרים לאדם המתמודד עם מחלה להפוך מפאסיבי לאקטיבי, להתחבר למשאבי הריפוי הפנימיים שלו. אריאלה משתמשת במטאפורה של 'להדליק אור', המתמודד כבר מוצא את הדרך בעצמו. לעתים ניתן לעשות מניפולציות מעבר לתודעתו של החולה, לדוגמה בהיפנוזה. בדמיון מודרך הערך המוסף הוא מתן הבחירה לאדם.

בשימוש בדמיון מודרך מעוררים את המרפא הפנימי, את הקול הפנימי. הרבה פעמים מגלים שנמצא שם ילד. מרצה שמה דגש על המשאבים הפנימיים ולא דווקא על עזרה 'חיצונית'. דמיון מודרך הוא שׂפה. שׂפה של התבוננות, של תקשורת עם התת-מודע.התת-מודע הוא מנגנון שנועד להגן עלינו. החל מרגע יציאתנו מהרחם יצר החיוּת הוא החזק ביותר. יצר החיות וההישרדות. עם הזמן ייתכן שייכנסו יצרים נוספים של רצון להתפתחות רוחנית וכד' אבל הבסיס הוא כוח החיוּת. כאשר אדם במנוסה מאריה לדוגמה, הוא ירוץ ויברח ויעשה כל מה שצריך ואולי לא יבחין בכלל בכך שהוא פצוע או מדמם או סובל מכאבים. כלומר, בעת סכנה המוּדעות מצטמצמת לדבר אחד – אני שורד עכשיו. מתוך כך, כאשר מנסים לעקוף את התת-מודע, ברגע שנתחיל בדמיון המודרך עשויות לעלות התנגדויות. לדוגמה, אדם בעל דמיון פורה או בעל חלומות עלילתיים פתאום לא מצליח לדמיין, אנשים ש'נעלמים' – לא זוכרים את ההנחיות, תחושה כאילו נרדמו (על אף שהיו ערים לסביבה ולרחשים בחדר) וכד.' כל זה מכך שהתת-מודע שומר על הקיים ומתנגד לשינוי. גם אם הקיים משמעו תחושת תקיעוּת בחיים, לפחות זו תחושה מוּכרת ומבחינה זו כביכול נוחה.

בהתחשב בזאת, על מנת לעקוף את התת-מודע:

• יש לאפשר מקום של בחירה.
• יש להקפיד על עקביות – להמשיך לנסות (כמו מים על סלע, בסוף ייווצר נקב.)
• יש לזכור את חשיבותה של הרפיה – להרפות שרירים, להנחות נשימה מלאה. אנשים חיים לפעמים תקופות שלמות במצב של מתח. עניין הנשימות חשוב ומהותי. נשימה נעשית באופן טבעי וכביכול מובנת מאליה אך היא אחת העכבות הגדולות שיש. כדאי לכוון את המטופל לנשימה מלאה ואף לבקש ממנו לתרגל בבית. שאיפה – אל הסרעפת ואל הבטן. נשיפה – יציאת האוויר מהבטן להעלאת הסרעפת מעלה והחוצה מהגוף. מטופלים רבים מספרים שהם נושמים בכלל הפוך...

היבטים פסיכו-סוציאליים בהתמודדות עם סרטן

נפרט מעט על קבוצות סיכון למצוקה נפשית בעקבות סרטן (לאנשים בעלי נתונים אלה יש סיכוי גדול יותר מאחרים לחוות מצוקה נפשית בעקבות מחלת הסרטן. אנשים הנמצאים בקבוצות אלה, לעתים מאותרים ביוזמת השירות הפסיכולוגי).

• היסטוריה – כאשר סרטן כבר קיים במשפחה (מגביר חרדה). גנטיקה של סרטן. אנשים ללא תמיכה משפחתית.
• משפחות צעירות בתחילת הדרך (או אנשים צעירים).
• אבחנות מחלה קשות (גרורתיות).
• משבר חיים בצמוד למחלה (מחלה מיד לאחר משבר שעוד לא התאוששו ממנו כגון: פירוק התא המשפחתי, התאלמנות, או מצבים קשים אחרים). באופן דומה, שינוי גדול בחיים בצמוד למחלה (נישואים, לידה וכד').

השלב הראשון בהתמודדות עם סרטן:
אבחנה חדשה: אדם בדרך כלל הולך לבדיקה שגרתית, מאובחן כחולה, ובאבחנה ראשונית זו פעמים רבות נכנסים לטיפולים בהקדם, כשבמצב טוב החולה מבריא תוך שנה. מצבים אלה מתרחשים לרוב בסרטן השד/סרטן המעי הגס/סרטן האשכים. המצוקה הנפשית: חרדה ממוות. גם במקרים ה"טובים" של צֶׁפי להחלמה תוך שנה. הפחד הוא משתק וגדול. התמודדות עם שאלות של זהות, של "מי אני", של "מה הספקתי", של "מה עוד אני רוצה להספיק", פחד מהסטיגמה, מ"מה יחשבו עלי". חרדת מוות. השאלות ה"בוערות" בטיפול הפסיכולוגי: בשלב זה הדגש הוא על היערכות, בעיקר תוך התחשבות בכך שהסרטן משפיע בכל מסגרת בה האדם נמצא. היערכות במובן של באיזו דרך מבשרים (לילדים/ להורים מבוגרים/לבן או בת הזוג וכו',) איך נערכים בעבודה בהתחשב בסימפטומים הצפויים בקרוב בעקבות הטיפולים וכד.' 

כאשר מספרים לילדים הכי חשוב לשמור על אמון ועל ביטחון. לספר רק בשלב שההורה מסוגל להכיל את האינפורמציה בעצמו ויכול לענות לילד על שאלות. אם להורה יש ספק אם הוא יעמוד בזה, כדאי להמתין. ההורה – ואך ורק ההורה – מבשר על מנת לאפשר תחושת ביטחון ותקשורת פתוחה עם הילד. פחד לאחר החלמה: פחד מחזרת המחלה. הטיפול הרגשי: טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. דגש על טיפול ממוקד במחשבות האובססיביות ובחרדה. תהליכים טיפוליים עמוקים יותר בדרך כלל אינם נחוצים. אם כן, הם לרוב מתקיימים במסגרות חיצוניות ולא בבית החולים. בדרך כלל חולי סרטן הם אנשים "נורמאליים" מבחינה נפשית ומכאן שהטיפול הנפשי יהיה קצר מועד. המטרה אינה לשנות מבנה אישיות וכד.' 

כאשר מחלה אכן חוזרת: לרוב, כשמחלה חוזרת היא פחות ברת ריפוי ומוגדרת כמחלה כרונית. ההתמודדות במקרים אלה לרוב אינה נקודתית, כיוון שמשעה ש"חיים עם סרטן", התחושה שהייתה לחולה באבחנה הראשונה – שזה רק שלב קשה שצריך לעבור – מתפוגגת ונכנסת התמודדות חדשה לגמרי ומורכבת ביותר. סביב ערוץ חזרת המחלה יש חרדות ודיכאון קשים. ההשפעות על האדם ועל ביתו משמעותיות מאוד. מתוך ניסיונה של המרצה, היא מעידה על כך שעם הזמן, לאחר תקופת הסתגלות קשה מאוד, נכנסים לשגרת מחלה (כמו אנשים שחיים עם אדם בבית שמזריק אינסולין.) עם זאת, העניין מורכב ולא פשוט ומערב שבירה של זהויות וחרדות מתמשכות, בדרך כלל בקרב כל הקרובים.

לפעמים מחלה חוזרת ומוגדרת כגידול ראשוני חדש, במקרה זה ללא גרורות ולא מוגדרת כמחלה כרונית. במצב זה המצוקה הנפשית דומה למצב של "אבחנה חדשה," והדגש בטיפול הנפשי הוא על ההיערכות. מטרת האונקולוג/ית: להאריך את החיים + לשמר איכות חיים. עם זאת, לעתים ממוצים כל קווי הטיפול. אין יותר אפשרויות טיפול מצד הרפואה, אין שליטה יותר בסרטן. במקרה זה המחלה מוגדרת טרמינלית. 

השלב הטרמינלי: אין שליטה במחלה ומוצו כל קווי הטיפול. בשלב זה מטפלים בעיקר בתסמונות של כאב, מחסור בדם, זיהומים אם יש וכד' – כלומר, בסימפטומים של הסרטן ולא במחלה עצמה.

לפעמים מטופל יכול להתעקש לקבל עוד טיפול ויכולים למצוא לו כזה, אך הרווח היחיד במצב זה הוא לרוב רווח נפשי (פיזית זה בדרך כלל לא מועיל לאחר שנמצא כי מוצו כל אפשרויות הטיפול) – תחושת שליטה מסוימת שעדיין נותרת לאדם שהוא עושה משהו כדי להבריא. שתי אפשרויות טיפול בשלב זה:
א. מצד השירות הפסיכולוגי – ליווי לקראת המוות.
ב. הוספיס. המרצה ממליצה בדרך כלל לחולים לסיים את חייהם ב'הוספיס' ולא בבית. בשלבים אלה המרצה מוצאת שלמטופלים קשה לשאת את הטיפול הפסיכולוגי. ככל ש"מתקרבים" יותר, קשה יותר לאנשים לדבר על המוות.

אופן הטיפול הפסיכולוגי בבית החולים: בשונה מהטיפול הפסיכולוגי המוּכר לכולנו, בבית החולים בדרך כלל אין לכל מטופל יום ושעה קבועים. כאשר המטופל מגיע למרכז הרפואי לטיפולים, הוא נכנס גם לטיפול רגשי. הטיפולים ברובם קצרים וממוקדים, שעיקרם בהתמודדות ברגע הזה לפי מצב המחלה והשלכותיה כפי שתואר לעיל. הפסיכולוגיה השיקומית מחפשת עם המטופל את הכוחות והמשאבים שהאדם השתמש בהם במשברים בעבר, מתוך ניסיון לעשות שימוש בכלים אלה כדי להתמודד. הגבולות פחות מוגדרים מטיפול נפשי קליני.

רשימת ספרים מומלצים

"לא לסרטן" מאת דיוויד סרוואן-שרייבר

"הבחירה בחיים" מאת מיכל בוקר

"לשוב להיות בריא" מאת ד"ר א. קארל סימונטון, סטפני מתיוס-סימונטון, ג'יימס ל. קרייטון

"סרטן כנקודת מפנה" מאת ד"ר לורנס לה-שאן

"תעצרו את הסרטן אני רוצה לרדת" מאת ד"ר יוסף ברנר

"בחזרה לחיים" מאת לאנס ארמסטרונג

"אהבה, רפואה וניסים" מאת ברני ס. סיגל

"סרטן אפשר לנצח" מאת שלמה גוברמן

"שביל הזהב לריפוי טבעי" מאת שרה חמו

"חוכמה משולחן המטבח" מאת ד"ר רחל נעמי רמן

"המוות חשוב לחיים" מאת אליזבט קובלר-רוס

"חיים בצל המוות" מאת אליזבט קובלר-רוס

"לחיות עם המוות" מאת אליזבט קובלר-רוס

"על מוות וגסיסה" מאת אליזבט קובלר-רוס

"ספר המתים והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה

"No death, no fear" by Thich Nhat Hanh

רשימת אתרי אינטרנט מומלצים

http://www.healcancer.co.il-

World cancer research Fund – WCRF

World health Organization - WHO

American Cancer Society – www.cancer.org

American Institute for Cancer Research – www.aicr.org

National Cancer Institute – www.cancer.gov

Cancer Research UK - www.cancerresearchuk.org   

Cancer research Australia - http://acrf.com.au

Healthfinder – www.healthfinder.gov

Journal of Clinical Oncology – www.jco.org

Medicine OnLine – www.meds.com

Oncolink – www.oncolink.upenn.edu

Radiation Therapy Oncology Group – www.rsna.org

The National Cancer Institute – www.nci.nih.gov

American Society of Clinical Oncology – www.asco.org

American Lung Association – www.lungusa.org

National Comprehensive Cancer Network – www.nccn.org

NationalCenter for Complementary and Alternative Medicine -  www.nccam.nih.gov

Cancer-pain – www.cancer-pain.org

Oncology.com – www.oncology.com

Mavriim – www.healcancer.co.il

Cancer and wisdom of the body – www.what-is-cancer.com

Bernie siegel – www.shareguide.com/siegel.html

Simonton – www.simontonecenter.com

The Israel Cancer Association -  www.cancer.org.il